שופטים התשע"ה- פעולה מס' 148

אין לך אדם שאין לו חברה

 מטרות:

  1. החניכים יבחנו את כוחה של הקבוצה.
  2. החניכים ידרשו לחלקים בחייהם בהם הם מרגישים בדידות.

מהלך הפעולה:

נשוחח עם החניכים על מקומו של הפרט בתוך הקבוצה. נדמה כי זהו זמן אידיאלי לעסוק בנושא זה לאור העובדה שמפעלות הקיץ הרבים והתעסוקה החברתית הענפה בקבוצת השווים בוודאי מציפה אצל רבים מחניכינו קשיים בנושא זה.

למי צלצלו הפעמונים?

למי צלצלו הפעמונים?"אין לך אדם שהוא אי העומד בפני עצמו; כל אדם הוא קטע מן היבשת, חלק מן השלם; אם ייסחף ולו גם רגב אדמה אחד בגלי הים, תהיה אירופה חסרה משהו, מותו של כל אדם מחסיר ממני משהו, כי אני הנני בשר מבשרה של האנושות, לכן

לעולם אל תשאל למי צלצל הפעמון, לך הוא מצלצל."

(ג'ון דאן)

 

נחלק לחניכים את הקטע הבא:

קטע זה מדבר על בני אדם. טענתו המרכזית: 'אין לך אדם שהוא אי העומד בפני עצמו'. נשאל את החניכים:

·            על מה הקטע מדבר?

·            מה פירוש הביטוי למי צלצלו הפעמונים? (פעם, כשהיה מקרה חירום בכפר כלשהו, כגון שריפה, מלחמה או קריאה לעזרה- היו עולים ומצלצלים בפעמונים הגדולים של הכפר. מכאן נולד הביטוי- למי צלצלו הפעמונים? למי קוראים לעזרה? האם אני צריך לגשת לעזרת הכפר, או לא?)

·            מהי, לדעתו של הכותב, הדרך הנכונה להתנהלות בעולם?

·            האם קל לכם להזדהות עם גישת הכותב?

·            האם יש גישה שהיא יותר נכונה?

·            מהם היתרונות והחסרונות של גישה זו?

ישנם אנשים שמעדיפים להתנהל לבד בעולם, וישנם אנשים שרואים את עצמם כחלק מקבוצה. גם בחיים הפרטיים של כל אחד ואחת, אנו נתקלים לרוב ב'התנגשות' בין הרצון לפעול לבד, להתרכז בעצמי ובעשייה אישית, לבין הצורך להיעזר באחרים או לעשות משהו לטובת הכלל.

האם יש עדיפות לגישה אחת על השנייה? האם בהכרח גישה אחת יותר נכונה מהשנייה?