שוויון בנטל

שוויון בנטל

מטרות:

  1. החניכים יפתחו מודעות לחשיבות החלוקה השווה בנטל.
  2. החניכים יבחנו עצמאית את מקומם בשבט ואת מידת שביעות רצונם מכם.

מהלך הפעולה:

פעולה זו ניתן לקשר לנושא האקטואלי כעת – גיוס חרדים, או להתעלם מנושא זה ולהתמודד בפעולה זו עם המצב החברתי בשבט ובייחוד לקראת היציאה למחנות בנ"ע השונים.

 

טבעת הליום

כל החניכים עומדים ובמרכז – חישוק. על החניכים להרים את החישוק בשיתוף פעולה מושלם: כל חניך מחזיק אצבע אחת מתחת לחישוק. הכלל היחיד הוא שאסור שאחד החניכים יאבד מגע עם החישוק.

בדרך-כלל מה שקורה הוא שהחישוק יורד במקום לעלות כי החניכים חוששים לאבד מגע עם החישוק. במידה והרוחות מתלהטות מעט, והחניכים מאשימים זה את זה – מצוין! עצור בשלב זה.

 

דיון

נשאל את החניכים:

–          מה הסיבה שלא הצלחנו?

–          מי אשם? הרוב או המיעוט?

חשוב להיזהר מכך שהדיון יהפוך לויכוח קולני בין החניכים ביחס לאשמים בכישלון. במידה והדיון נגרר לכיוון זה, עצור את הדיון והסבר לחניכים כי יצרנו מניפולציה במטרה לעורר שיח ביחס לנשיאה שווה בנטל.

–          מה משמעות נשיאה שווה בנטל?

–          באיזה תחום מתחומי החיים נוגע לנו עיקרון זה?

–          האם זהו עיקרון מוחלט? תקף בכל מקרה או עיקרון אינסטרומנטלי (עיקרון  שנועד להשיג עניין חשוב אחר, ולא עיקרון העומד בפני עצמו)?

תפוח אדמה לוהט

כעת נחשוף בפני החניכים 6 ציורים ונבקש מהם לבחור ציור אחד המשקף את המקום שלהם או את המקום בו היו רוצים להיות בשבט. נאפשר לחניכים להסתובב מספר דקות ולבחור את התמונה המתאימה להם, ולאחר מכן נדון:

–          מדוע בחרת דווקא בתמונה זו? כיצד תמונה זו משקפת את מקומך / מקומך הרצוי?

–          האם תמונה אחת מגדירה את מצבך או שבמקרים שונים יתאימו תמונות שונות?

–          מה הסיבות לכך שאדם נמצא במקום מסוים בחברה? האם זה רק תלוי בו או גם בחברה?

–          מדוע תפוח האדמה הוא הסמל ל-"נטל", לדעתכם? מה משמעות הביטוי "תפוח אדמה לוהט"? (החניכים צריכים להבין שנטל הוא בד"כ דבר שלא נעים ולא נוח לאנשים לעשות)

 שגדכ

מקומו של הכלל ומקומו של הפרט

כעת נחלק לחניכים את הקטע הבא מדרשתו של הרב זווין:

בפרשת פקודי, באו במניין ובחשבון ובמידה ובמשקל, כל פרטי מלאכת המשכן, וזוהי מובנה של המלה "פקודי". זאת בניגוד למובנה של המילה "ויקהל", שעניינה הכלל וההתקהלות. לכן אומר הרב זווין זצ"ל, שפרשיות ויקהל ופקודי נקראות ברוב השנים ביחד, וזאת בכדי לשלב בין הכלל והפרט. "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – מסמל את הכלל, "ואלה פקודי…" שבה מפורט המשכן לחלקיו מסמל את הפרט.

קיימות שתי השקפות עולם. האחת אומרת שהציבור והכלל הוא העיקר בחיי החברה, והאדם הפרטי אין לו כל ערך וחשיבות כשהוא לעצמו. כל ערכו של הפרט הוא בתור בורג במכונת החברה הכללית. כך שבשביל תועלת הכלל אין להתחשב בחיי היחיד, ואפשר להקריב אלפי יחידים על מזבח החברה. הגישה השנייה אומרת שכל העיקר הוא היחיד – האדם הפרטי. כך שכל תפקידו של הציבור הוא לשרת את היחיד, העומד במרכז. שתי השקפות עולם אלו, עומדות בבסיסן של תורת הקומוניזם מחד, ותורת האנרכיזם מאידך.

שתי השקפות עולם אלו אינן לפי רוח התורה. בשלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן (על פי ברייתא דר' ישמעאל) יש "כלל הצריך לפרט" ו"פרט הצריך לכלל". העולם נברא לפי התורה, ובעולם, הכלל צריך לפרט, והפרט צריך לכלל.

מצד אחד נאמר בגמרא  "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין פ"ד, מ"ה). כך שכל יחיד ויחיד כשהוא לעצמו הרי הוא עולם מלא. מצד שני נאמר: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דברי הימים א' י"ז כ"א) – כולם יחד הם עם אחד. כך רואים אנו שיש ערך לכלל ויש ערך לפרט.

לפיכך באות פרשיות ויקהל ופקודי זו אחר זו רצופות, וברוב השנים ביחד. כלל ופרט – כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל.

סיכום

נקרא יחד עם החניכים את הקטע ונסביר שבניגוד לפעולות אחרות. המסקנה בפעולה של היום איננה חד-משמעית. כמסקנת הפעולה היום אנחנו מבקשים מכולם להפעיל שכל ישר ולחפש תמיד את האיזון שבין חובתו של הפרט כלפי הכלל – להשתתף בחובותיו ולשאת בנטל כמו כולם, ומאידך אנו דורשים שגם הכלל (כולנו) יהיה רגיש מספיק כדי לא לרמוס את הפרט ולאפשר לו ביטוי עצמי ואישי. לעתים, הפרט דורש מן הכלל הבנה לשונות שלו ולמיוחדות שלו, וכתוצאה מכך, נראה מבחוץ כאילו איננו נושא בנטל.

נזמין את החניכים להתנסות שנית ב"טבעת הליום". הפעם נעשה זאת ללא דיבור. נמנה חניך אחד, הנותן הוראות לכולם ובד"כ לאחר נסיון אחד או שניים החניכים יצליחו וכך נסיים את הפעולה בתחושת סיפוק.