צודק וחכם

מטרות:

1. החניך יברר את גבולות חופש הביטוי.

2. החניך יפתח מודעות לחדשות ולאקטואליה.

3. החניך יבין את הערך שבקביעת נורמות חברתיות.

 

מהלך הפעולה:

רוחות הימים האחרונים והדיון הציבורי המתלהט מזמנים בפנינו הזדמנות לסיים את הבירור הנוגע לחברה צודקת עם הבהרת האתגר העצום של התמודדות עם חופש ביטוי בחברה דמוקרטית.

 

טאבו

מחלקים את השבט לשתי קבוצות. בכל תור, אחת הקבוצות שולחת נציג.הנציג מקבל מן המדריכים חפיסת קלפים. בראש כל קלף מופיעה מילה אחת אותה הוא צריך לתאר לקבוצתו המקורית.

בחלק התחתון של הכרטיס מופיעות שלוש מילים עליהן חל טאבו, כלומר: במילים אלו אסור להשתמש במהלך הניסיון לתאר את המילה שבראש הקלף.

תפקידו של הנציג הוא לתאר לקבוצתו מספר מילים גדול ככל האפשר במסגרת הזמן שמוקצב לו.

*מוצע להכין כרטיסים אלו בהקשר לחודש ארגון ו/או כ"ט בנובמבר החל בשבת.

 

דיון

לפעמים אנחנו מעוניינים לומר דבר-מה "בוער", משהו שיושב לנו על הלב. אבל אנחנו יודעים בוודאות שאמירת הדברים תביא לפגיעה במישהו / משהו אחר.

  • האם כל דרך כשרה לענות על צורך זה?
  • מה הגבולות? מתי מותר? מתי אסור?
  • מהו מעשה אמיץ – לומר את הדבר או לא לומר אותו?
  • נסו לנסח כללי לגיטימיות. מתי יהיה זה נכון לומר דבר זה ומתי לא.

 

אקטואליה

נקרא יחד קטע קטן משירו של עמיר בניון ונפתח דיון סביבו:

"סלאם עליכום קוראים לי אחמד אני גר בירושלים.

אני לומד באוניברסיטה איזה דבר שניים.

מי כמוני נהנה מכל העולמות.

היום אני מתון וחייכן, כוכב אהוב לשמיים.

שלח לגיהנום איזה יהודי או שניים.

זה נכון שאני סתם חלאה כפויית טובה.

זה נכון אבל אני לא אשם לא גדלתי על האהבה.

זה נכון יבוא הרגע בו תפנה לי את הגב

ואז אני אתקע בך את הגרזן המושחז"

  • האם השיר עומד בגבולות שהצבתם?
  • מה לגיטימי? מה לא לגיטימי?
  • האם אתה מזדהה עם הכותב?
  • האם היית מתבטא באופן דומה?

סיכום

נקרא יחד את הסטטוס שכתב הרב בני לאו בתגובה לסערה הציבורית עליה דנו. ננסה להבין עם החניכים מהי השורה התחתונה החשובה לרב לאו

השיר של עמיר בניון "אחמד אוהב ישראל" שופך דלק לאש השנאה שבוערת כאן כבר שבועות רבים. אני כותב בסערת רגשות בגלל אהבתי הגדולה לעמיר. מהיכרותי את האיש הפרטי הזה אני יכול לדבר על המון מידות נדירות. פגשתי אותו יותר מפעם במופעי התנדבות למשפחות שכולות, לפצועי צה"ל, ליתומים, לנזקקים. משהו בו שבה את לבי ואני רואה בו בן ברית להבריא חברה מסוכסכת ופצועה. ואז באה ההתפרצות הזו. אני מתעב את המשפטיזציה המלאכותית שעל פיה מיד פותחים בחקירה. אנחנו חברה של בני אדם שצריכים לדבר ולא להתבצר. אמרת "משפט" – בנית קיר בטון בין אדם לאדם. יש לנו כל כך הרבה מחיצות. מה תועיל עוד אחת? אני מאמין שעמיר לא חשב שהוא קורא לאלימות. אני מאמין שהוא פרץ בדימום פראי וחסר מעצורים אל מול שטף הדם ששוטף את ישראל על ידי רוצחים שהם ומשפחותיהם חיים בתוכנו כאזרחי הבית המשותף הזה. באחת מתגובותיו היום הוא כתב: "אילו היינו אלימים, לא היינו שרים שירים כואבים שבוקעים הישר מהלב". אני מאמין לו ובכל זאת – עמיר יקר ואהוב. אסור לנו לשחרר את מעצורי השכל אל תהומות הנפש הפצועה והמדממת. גיבור כובש את יצרו. נכון שיוצרים גדולים שקדמו לך כבר קראו קריאות של נקמה מזעזעת במציאות של חורבן ושואה. ובכל זאת- אנחנו ריבון יהודי ששולט על מיעוט מוסלמי. חובת האחריות לשלום כל האזרחים מוטלת עלינו. אנא עמיר. קח נא את מילותיך בחזרה לתהומות החבויים שבך ותציף את העולם באור שבדרך כלל בוקע ממך.

נסיים את הפעולה באמירה כי עלינו, כחברה דמוקרטית, לקבוע נורמות התנהגות שאינן בהכרח קשורות למה שמותר ומה שאסור, אלא למה שראוי ומה שאיננו ראוי. זו חברה צודקת באמת.